<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך זעירא בר חנינא</h1>
<h2>דף מה:</h2>
גרס' במס' נידה פ' בא סימן הל' כל שחייב בפיאה [נ' ע"ב], ת"ר גוזל שנפל לגת חישב עליו להעלותו לנכרי טמא לכלב טהור, ר' יוחנן בן נורי אומ' אף לכלב טמא טומאת אוכלין ופי' רש"י ולאו משום אכילה דמחשבת כלב מחשבה היא אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעיא מחשבה, ומסיק א"ר יוחנן [בן נורי] ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה וכו' עד (ומי איכא למ"ד לא בעי) [אילימא בכרכים למה לה] מחשבה והתנן נבלת בהמה טהורה בכל מקום נבלת עוף טהור והחלב בשווקים אין צריכה לא מחשבה ולא הכשר, כן עיקר הגירסא, ובמס' עוקצים פ' אחרון הספרים מוגהין והסוגיא מתורצת על פי תלמוד שלנו כדמייתי לה בפ"א דמס' בכורות [י' ע"א] בגמרא חמורה שלא ביכרה ואלא בכפרים מי איכא למ"ד דלא בעיא מחשבה והתנן נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר, אמר זעירא בר חנינא לעולם בכרך וגתן מאסתן ועשאתו כפר. ואעפ"י שכתב בספרים ת"ר יש לגרוס תנן התם, כי משנה היא שנויה במס' טהרות פ' הדר עם עם הארץ [פ"ח מ"ו], והכי תנן התם כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל (מלאכול כלל) [מאוכל כלב] ובפ' אילו עוברין בפסחים [מ"ה ע"ב] מייתינן להא, ומסיק וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאוכל אדם כיצד גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לנכרי טמא לכלב טהור, ור' יוחנן בן נורי מטמא, ומסיים חשב עליו חרש שוטה וקטן טהור ואם העלהו טמא שיש להן מעשה ואין להן מחשבה. ומיהו לפי הספרים שגורסין ת"ר עיקר לפי שאין תשוב' חכמים ור' יוחנן בן נורי שנוי במשנה היל' ברייתא היא. ובתוספת' דמס' טהרות פ' חבר ועם הארץ [ט' י"ד] גרס' לפלוגתייהו בע"א והכי גרסי' לה, גוזל שנפל לתוך הבור של גת חשב עליו לאשפה טהור ולכלב טהור דברי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מטמא זה היה מעשה ונימנו עליה חמשה זקינים בלוד וטמאוהו. ומהא סייעתא לרש"י דמחשבת דכלב לא כלום דהא אשפה וכלב כי הדדי מיתנו. ובכריתות פ' דם שחיטה הל' ראשונה [כ"א ע"א], דגרסי' התם דדם מהלכי שתים אין בהם טומאה קלה ורמינהו ההיא דתחילת פ"ג דעוקצין החותך מן האדם ומן הבהמה ומן החיה ומן העופות וכו' עד צריך מחשבה ואין צריך הכשר, וקשה לן מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמ' רשב"ל בחותכו לכלב דמחשבה דכלב לאו מחשבה היא, ולא, והתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאוכל הכלב, ההוא לאפוקי טומאה מיניה, כאן דמעיקרא הוה חזי לאדם לאפוקי טומאה מיניה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה כיון דמעיקרא אחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב ואי לא חזי לאדם לא חזי לכלב, והכי נמי מסקינן באילו עוברין [פסחים מ"ה ע"ב] דגרס' התם ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאוכל אדם והכלב יכלה לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין, אלמא אע"ג דנפסלה מאכילת אדם כיון דמעיקרא קיימא לאדם לא נפקא טומאה מינה עד דהוה ממש כעפרא וכדמסיק עלה מהא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם וכו'. מיהו בטומאה חמורה פליגי בר פדא ור' יוחנן בבכורות פ' (עד כמה) [הלוקח בהמה] בה' ראב"י אומ' בהמה ששפעה חררת דם דבר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב, ולבר פדא אית לך לפרושי כל המיוחד לאוכל אדם דוקא אוכל הראוי לישראל דהתם לא שייך טומאה חמורה אבל לפי' דאפילו מיוחד לגוי א"כ קשה ליה דמסיק טמא עד שיפסל מלאוכל הכלב אם לא נפרש טמא כל דהו דאע"ג דנפסל מלאוכל אדם נהי דטומאה חמורה פקעה טומאה קלה אכתי לא פקעה עד שתפסל אף מאכילת הכלב. ולר' יוחנן אחת זו ואחת זו עד לכלב, דכיון דכבר חזייא דטומאה חמורה לא מפקינן טומאה דידיה מיניה אלא א"כ תפסל מאכילת כלב, ויש לעיין בההיא דמס' נזיר פ' (שני נזירי) [כהן גדול נ' ע"א] היל' נצל דאיבעיא לן יש נצל לבהמה או לא, ובפ' בהמה המקשה הל' האשה שמת עוברה בתוך מעיה [חולין ע"ה ע"א], ואמר רבה התם בטהרה בלועה.
